עבדתי כמה ימים עם שתי סביבות העבודה החדשות ובסופו של דבר מצאתי את עצמי מנסה את KDE וחוזר לגנום 2.32 או כמו שקוראים לה באובונטו: אובונטו קלאסיק.
שתי הסביבות מביאות המון חדשנות לשולחן העבודה הישן, בשתיהם ניכר שהושקעה מחשבה רבה בהתאמה למסכי מגע, לעיתים גם על חשבון המשתמשים בעכבר. גנום 3 מתאימה יותר לשימוש עם מסכי מגע לדעתי, Unity עדיין משתמשת בלחצנים קטנים מדי לשימוש במסכי מגע וגנום 3 משתמשת בכפתורים גדולים יותר ובמקומות המתאימים עברה לפקדי on/off שמתאימים יותר.
גנום 3 נראית יותר נקיה ומלוטשת אבל לפעמים ההרגשה היא שזה מגיע על חשבון קלות העבודה והנגישות של היישומים והקבצים. Unity משאירה את האפשרות ליצירת קיצורים על שולחן העבודה אבל גם כאן היישומים "קבורים" ונראה שיותר קשה להגיע אליהם מהגרסאות הקודמות.
גם בניהול החלונות שתי סביבות העבודה מציגות גישות חדשות ובשני המקרים מתקבלת התחושה של מהלך לא גמור: בגנום 3 מבטלים את כפתורי השליטה בחלון, ומבטלים את מיזעור החלונות אך לא מציגים חלופה למיזעור ולא מציעים תפריטים בלחיצה ימנית על שם החלון (עריכה: שלומי מעיר בתגובות על חלופה לא שמתי לב אליה, לחיצה אמצעית על שורת הכותרת זורקת את החלון לסוף הערימה), באובונטו מזיזים את התפריט אל הפאנל העליון אבל חלק מהיישומים עדיין משתמשים בתפרייט משלהם ובחלקם התפריט מתמרד מדי פעם ומחליט להיצמד לחלון האב שלו (כנראה באג).
בגנום 3 החליטו גם להיפטר מכפתור הכיבוי. בתפריט מופיעה האפשרות Suspend לצד אפשרות לניתוק המשתמש אבל לא קיימת בתפריט האפשרות לכיבוי המחשב. לאחר ניתוק המשתמש, מופיעה אפשרות לכיבוי.
בזמן השימוש בשתי סביבות העבודה, מצאתי את עצמי מתגעגע אל התפריט הסטנדרטי של גנום 2 שמאפשר לפתוח כל יישום באמצעות 2 לחיצות עכבר בודדות. בשימוש עם גנום 3 התגעגעתי גם אל תפריט "מיקומים" של גנום 2 שמאפשר גישה מהירה לתיקיות נבחרות.
אהבתי בunity את הדאש שמופיע בצד, ואת התפריט המאוחד שלאחר תקופת הסתגלות מצאתי אותו נוח יותר. בגנום 3 אהבתי את המראה המלוטש, את מערכת ההתראות המצוינת, ואת הניהול הדינמי של שולחנות העבודה.
אני חושב שאפשר היה לעבוד על סביבות העבודה האלו עוד כמה חודשים ולשחרר אותם כשיהיו מלוטשות יותר, אבל מאחר והם שוחררו, אני מקווה שהמשוב שמתקבל עכשיו מהמשתמשים יביא לשיפור ניכר בשתיהם ותוך כמה חודשים נקבל 2 סביבות עבודה טובות יותר ונוחות יותר.